תנ"ך על הפרק - דברים לא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים לא

184 / 929
היום

הפרק

משה מחזק את ישראל ויהושע, מצות הקהל וכתיבת ספר תורה, יהושע נכנס לתפקיד

וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וְעָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃וּנְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃וַֽיהוָ֞ה ה֣וּא ׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהוָ֑ה וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם׃הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיֵּרָ֧א יְהוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַיַּעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי׃וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְצַ֞ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וַיֹּאמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד׃כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אנכי היום. מה ת"ל היום, לומר, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר (פ' משפטים) את מספר ימיך אמלא ארומז למ"ש בז' באדר נולד משה ובז' באדר מת, ולכאורה מ"ש מחודש לחודש הוא מיותר. דכיון דאמר מיום ליום ממילא מתמלא מחודש לחודש, אך אמנם לפעמים יצוייר שהיום והחודש לא יתכונו, וכגון דבשעה שנולד היה זה החודש מלא ונולד ביום שלשים, ובשנה שמת היה חסר ואז הוי יום השלשים יום הראשון לחודש הבא, קמ"ל דממלא מחודש לחודש והיינו שמת ביום האחרון מאותו החודש אף שהוא יום הכ"ט לחודש, ועיין בט"ז לאו"ח סי' תקס"ח שכתב חידוש דין כזה. .
(סוטה י"ג ב') לצאת ולבוא. כאי לצאת ולבא. אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (ס"פ ברכה) לא נס ליחה, וכתיב (שם) ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ותניא, שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן – לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה בואעפ"י דכתיב במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ומשמע שכל חושיו היו בו צ"ל דהכא לא משום חולשת החושים הוא אלא מפני שהגיע שעתו של יהושע להנהיג את ישראל ואין מלכות נוגעת בחבירתה וכו'. .
(סוטה י"ג ב') כי אתה תבוא. ולהלן כתיב (פ' כ"ג) כי אתה תביא גהלשון תבוא את העם [בחול"ם] משמע אתה והעם, אתה כאחד מהם, משא"כ הלשון תביא בחיר"ק מורה שאתה תהיה המביא אותם והיינו שתהיה להם ראש ומנהיג. , א"ר יוחנן, אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור, אמר לי' הקב"ה דליהושע, וכן הוא מפורש בש"ס כת"י. , טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור הוזה יתבאר מהמבואר כי את הלשון כי אתה תבוא אמר משה והלשון כי אתה תביא אמר הקב"ה, ומבואר ששינה הקב"ה מלשון משה, ולכן דריש שהמכוון הוא מהקב"ה שראה לטוב שיהיה מנהיג אחד לדור וכדמפרש. .
(סנהדרין ח' א') הכהנים בני לוי. כהן קורא ראשון ואחריו לוי, מנה"מ, אמר רב מתנה, דאמר קרא ויתנה אל הכהנים בני לוי, אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי הם, אלא כהן ברישא והדר לוי וודעת חד מ"ד שם דיליף מפסוק ונגשו הכהנים בני לוי (ס"פ שופטים), ולכאורה אינו מבואר מה חידש הדורש הזה על הדורש מפסוק דפ' שופטים, הא כמו התם כן הכא כתיב הלשון הכהנים בני לוי, וא"כ ראוי להסמיך על אותו הפסוק שהוא מוקדם בתורה. ונראה משום דמפסוק שלפנינו נראה יותר הכונה דבני לוי הכתוב כאן הם הלוים ממש ולא כהנים שהם בני לוי משום דסמיך לי' הנושאים את ארון וגו' וזאת היתה ממלאכת הלוים. וגם י"ל משום דמאותו הפסוק מבואר רק שכהו קודם ללוי, אבל הא דלוי קודם לישראל אינו מבוחר ממנו, ובמתניתין קתני גם דין קדימת לוי לישראל, לכן מביא רב מתנה פסוק זה משום דבירושלמי גיטין פ"ה ה"ט מביא מפסוק זה להדיא ראיה על דין קדימת לוי לישראל מדכתיב אל כל זקני ישראל אחר בני לוי וע"ש בפ"מ. .
(גיטין נ"ט ב') מקץ שבע שנים וגו'. כל הני סימני למה לי, צריכי, דאי כתב מקץ הו"א נמנו מהשתא ואע"פ דלא מתרמי בשמיטה כתב שמיטה, ואי כתב שמיטה הו"א בסוף שמיטה, כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מריש שתא, כתב בחג הסכות, ואי כתב בחג הסכות הו"א אפילו יו"ט האחרון, כתב בבוא כל ישראל – מאתחלתא דמועד זמפרש צורך הסימן המשולש שבפסוק זה, מקץ שנת השמיטה, בחג הסוכות, במועד, ומפרש דאי כתב מקץ וגו' הו"א נמנו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואעפ"י דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כמבואר בערכין י"ב ב', לכן כתב שמיטה. ואי כתב שמיטה לבד הו"א בסוף שמיטה קודם ר"ה של שמינית, דהא מקץ שבע בסוף שנה במשמע לכן כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מר"ה שגם הוא נקרא מועד, שכן הוא חשוב בפ' אמור בין אלה מועדי ה' גם ר"ה, לכן פי' בחג הסוכות, ואעפ"י דלמעט מר"ה היה די לכתוב מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבוא כל ישראל לראות, ור"ה לאו זמן ראיה הוא, בכ"ז פי' חג הסכות למעט גם פסח. .
(סוטה מ"א א') שנת השמטה בחג הסכות. שנת השמטה בחג הסכות מאי עבידתה, שמינית היא חר"ל מאי עבידתה לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה, הרי כבר יצאה השמיטה מר"ה וכבר נכנסת שנה שמינית. , אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית טוה"ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זה, זה תבואה שהביאה שליש, ומפרש בגמרא ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות, ומשני לא ס"ד, דכתיב (פ' משפטים) וחג האסיף בצאת השנה, מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך, אלא מאי אסיף קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקא קרי לה בצאת השנה, וע"ל בפ' משפטים שם. .
(ר"ה י"ב ב') בבוא כל ישראל. הטמא פטור מן הראיה בעזרה, דכתיב בבוא כל ישראל, הראוי לבוא עם כל ישראל מביא ושאינו ראוי לבא עם כל ישראל אינו מביא יר"ל אינו יכול להביא עולת ראיה מפני שאין יכול לבוא לעזרה וממילא פטור גם ען הראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם, ועיין מש"כ עוד השייך לענין זה לעיל ר"פ ראה בפ' ובאתם שמה והבאתם שמה את עלותיכם. .
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א) את התורה הזאת. בלשון הקודש הוא קורא, שנאמר תקרא את התורה הזאת – בלשונה, אעפ"י שיש שם לועזות יאכנראה מדייק לשון הזאת, דמשמע כמו שהיא בהווייתה, וכמו דדרשינן במגילה ט' א' דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו. ואמנם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו, ואף תמיהני שבכל הדברים דחשיב במשנה דסוטה דנאמרים בלה"ק מפרש בגמרא מקור לזה ובענין זה סתים בגמרא ואינו מפרש כלום, ולכן קרוב לומר שמצא הרמב"ם דרשה זו באיזו ברייתא החסרה לפנינו, אם לא דמסמיך זה מדעת עצמו כדרכו בהרבה מקומות בחבורו. [רמב"ם פ"ג ה"ה מחגיגה]. נגד כל ישראל. שיהיו כל ישראל שומעין יבואין לפרש נגד כל ישראל במעמד כל ישראל ואעפ"י שאינם שומעין יען דכתיב גם למען ישמעו, הרי דעיקר התכלית הוי השמיעה. .
(חגיגה ג' א') באזניהם. א"ר תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר באזניהם יגטעם הדיוק מדלא כתיב באזנם, ומפרש בגמרא דאעפ"י דמבעי ליה באזניהם דכולהו ישראל, [כלומר באזניהם דעלמא] אך ההוא מנגד כל ישראל נפקא, ומפרש עוד אי מנגד כל ישראל הו"א אעפ"י דלא שמעי ולכן כתב באזניהם, ומשני ההיא מלמען ישמעו נפקא. .
(שם שם) האנשים וגו'. דרש רבי אלעזר בן עזריה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף – כדי ליתן שכר למביאיהם ידועיין בירושלמי חגיגה פ"א ה"א וז"ל, ואתיא דר' אלעזר בן עזריה דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה מי סוטה תדע שהזכות תולה לה, ע"כ. והיינו דראב"ע ס"ל דהנשים באים רק לשמוע איך לקיים המצות אבל לא ללמוד כמו האנשים, ועיין מש"כ בדין למוד תורה לנשים לעיל ס"פ עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם. .
(שם שם) למען ישמעו. פרט למדבר ואינו שומע שפטור מן הראיה טוובספורנו פירש למען ישמעו – למען יבינו מלשון חז"ל [לא שמיעא לי – לא סבירא לי], וזה היפך מדרשת הגמרא דישמעו שמיעה ממש, ובאמת פי' הגמרא מוכרח דענין הבנה כלול כאן בלמען ילמדו, ועיין באות הבא. .
(חגיגה ג' א') למען ילמדו. פרט לשומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה טזובגמרא מפרש אעפ"י דמצינו גם אלמים שהם תלמידי חכמים וא"כ איך ממעטינן אלמים מן למען ילמדו, אך קרי ביה נמי למען יְלַמֵדוֹ, כלומר ילמדו לאחרים, וזה בודאי אינו באלמים. .
(שם שם) הן קרבו ימיך. ת"ר, חלה חמשה ימים ומת, זו היא מיתת כל אדם, א"ר חנן, מאי קרא, דכתיב הן קרבו ימיך למות, הן – חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה יזוהתוס' העירו דהא לא מצינו שמשה חולה היה, יעו"ש. ולי נראה דהגמרא מפרש הלשון הן קרבו ימיך כאדם שאומר לחבירו הרי אתה רואה בעיניך שכך וכך הדבר, כך אמר לו הקב"ה, הן אתה רואה שקרבו ימיך למות, וזה ע"כ מפני שהיה חולה והרגיש בעצמו כי ימיו ספורים. .
(מו"ק כ"ח א') וילך משה ויהושע. תני, אותה שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה יחדיו זוגי הם שני זוגים [מלשון טב למיתב טן דו], והפי' כאן דעד אותו היום היה בא אל אהל מועד רק משה בלבד, אבל באותו יום שמת משה בא גם יהושע, ואחרי כי כנודע מת משה בשבת, ולכן ממילא היתה השראת השכינה מקצת היום על משה ומקצת על יהושע, והיינו שבת של דיו זוגים שנטלה רשות מזה, ר"ל רשות השכינה ונתנה לזה. .
(סוטה י"ג ב') וקם. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שבתורה שאין להם הכרע יטפירש"י דאפשר לקרות הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, כבדרשה הסמוכה, או וקם העם הזה וזנה, עכ"ל. ונראה דאין הכונה לסבב כל המלה וקם לשוכב עם אבותיך, דא"כ אין המשך לענין הבא אחריו אלא הכונה שנשדי המלה וקם לפניו ולאחריו, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ומצינו כהאי גונא ביומא ל"א ב' בפסוק דפ' אחרי ופשט ורחץ ולבש, דרשינן ופשט ורחץ, ורחץ ולבש, וכן בב"מ ס"א א' את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, דרשינן את כספך לא תתן בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכן בע"ז כ' א' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דרשינן לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכן בזבחים כ"ד א' ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן דרשינן ולקח באצבעו, באצבעו ונתן, ועיין בתוס' כאן שנראה שלא כדעתנו דעתם, ויש לעיין בזה. ועיין בראב"ע, ואף שסתם דבריו בכ"ז קשים הם כעשן לעינים. ומה שהכריח לחז"ל לדרוש כן בכל אלה המקומות, בודאי היה להם איזה דיוק בהלשון או בהנקוד וטעמים, וכאן י"ל פשוט דדייקו חז"ל דאם לא רמז לו הקב"ה בכאן תחה"מ א"כ לאיזו מטרה ותכלית ספר לו מה שיעשה העם אחרי מותו כי הלא לבד שאין בידו להושיע אך הלא גם יצטער מזה, ובלי תוחלת ותקוה לתקן הדבר, אבל אם רמז לו תחה"מ, הודיעו שלא ייאש ממה שיזנו שזה היה יודע גם משה כמו שאמר ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון ורמז לו שיש תקנה בתחה"מ. .
(יומא נ"ב ב') וקם וגו'. שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניא, מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו, תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. אמרו לי', ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר להם, נקוטו מיהא פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות כעיין מש"כ בדרשה הקודמת, וכפי הנראה לא קבלו הדרשה דהמלה וקם נדרש לפניו ולאחריו, וכמש"כ שם. .
(סנהדרין צ' ב') והסתרתי פני מהם. אמר רב, כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם כאר"ל אינו מזרע ישראל דבזמן הגלות רגילין ישראל להיות בצרות וגזירות ושעבודים, ואפשר לומר דמדייק דרש זה מדפתח הכתוב בלשון רבים והסתרתי פני מהם וסיים בלשון יחיד והיה לאכול, ולכן דריש כמו וכל אחד מהם יהיה לאכול וכו'. .
(חגיגה ה' א') רעות רבות וצרות. מאי רעות וצרות, אמר רב, רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא כבכלומר היכי דנשכיה זבורא ועקרבא נעשות ע"י רפואתן צרות זו לזו, משום דרפואה שעושין לנשיכת זבורא קשה לנשיכת עקרבא וכן להיפך, וכמ"ש בע"ז כ"ח ב' חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא וחלופא סכנתא. והנה מפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ור"ל רעות שהן רבות וגם מצירות זל"ז וכמש"כ, ונראה דניחא ליה לדרוש כן ולא סתם דצרות שם דבר הוא כמו רעות, משום דא"כ הול"ל רעות וצרות רבות, ומדהפסיק באמצע במלת רבות משמע ליה דכמו המלה רבות כן המלה צרות שתיהן תוארים הן להרעות. .
(חגיגה ה' א') הסתר אסתיר. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז לאסתר מן התורה בניין, אמר להו, ואנכי הסתר אסתיר כגכמה פירושים ובאורים ורמזים נאמרו בבאור אגדה זו. ולי נראה פשוט עפ"י הדרשה הבאה והסתרתי פני מהם ביום ההוא, אמר הקב"ה, אעפ"י שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו, ופירש"י ביום ההוא קדייק, ביום ולא בלילה, שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ"ל. ור"ל דכשעתידה לבא איזו גזירה וצרה חלילה מראה הקב"ה את הדבר למי שראוי בחלום הלילה כדי שיתפלל ויתבטל הגזירה. והנה איתא במדרשים על הפסיק באסתר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מאין ידע – בעל החלום הגיד לו [והובא בפירש"י שם], וזהו ששאלו, אסתר מן התורה מניין, כלומר ענין אסתר ומקריה, שיודיע הקב"ה דבר גזירה בחלום כדי שיתפללו, איפה רמוז בתורה, והשיב רב מתנה, ואנכי הסתר אסתיר, וצ"ל וגומר, שסמך על יתר לשון הפסוק ביום ההוא, ועפ"י הדרשה על אותו הלשון בחלום אדבר בו, וכמש"כ, ויען כי עיקר המגילה נקראת ע"ש אסתר, לכן תלו השאלה על שמה, ואף רב מתנה כיון להשיבם בערך לשון נופל על לשון הסתר אסתיר, ודו"ק. .
(חולין קל"ט ב') אסתיר פני וגו'. אמר רבא, אמר הקב"ה, אע"פ שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו כדפירש"י ביום ההוא דייק, ביום ולא בלילה שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ"ל, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(חגיגה ה' ב') אסתיר פני וגו'. רבי יעקב בשם רבי אחא אמר, מאי דכתיב (ישעיה ח') וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, וקויתי לו – שאמר לו בסיני (פ' כ"א) כי לא תשכח מפי זרעו כההלשון בסיני לאו דוקא אלא כלומר, בתורה, וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ' נצבים בפסוק את אשר ישנו פה, יעו"ש, ואת הפ' וקויתי לה' אמר ישעיהו הנביא בעת שהשתדל ועשה כל הפעולות ללמד תורה שבטל אחז, כנודע. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב) כתבו לכם. אמר רבה, אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כוהמפרשים פרשו בטעם הדרשה לכם – משלכם, כמו בעלמא, אבל באמת אין סברא כלל שירושת אבות לא יהיה נקרא משלכם, והלא בודאי היורש אתרוג יוצא בו, אף דבעינן ביה משלכם, ומאי שנא ס"ת.
אבל י"ל דכונה אחרת במצוה זו, והיינו שבדיוק אמרו חז"ל מצוה לכתוב ולא לקנות, משום דמעיקר המצוה הוא שיתרבו הספרים בעולם, מפני שע"י זה יגדיל תורה, וכמ"ש בב"ב י"ד א' כתב ר' אמי ד' מאה ס"ת, כדי שיתפשטו בעולם, ועיין ב"מ פ"ה ב', והנה כ"ז בכותב ס"ת, מתרבה ס"ת בעולם, משא"כ בקונה, הספר כבר ישנו בעולם. ומובן הדבר שבאתרוג לא שייך זה, דהתם המצוה היא רק הלקיחה ולא הרבוי ודו"ק.
והנה יתבאר לפי"ז דאע"פ דקיי"ל שגם הקונה ס"ת יוצא ידי מצות כתיבת ס"ת, אם מגיה בו דבר [עי' יו"ד סי' ע"ר], אך זה הוא רק בקונה מסופר סת"ם הכותב למכירה, משא"כ הקונה מבעה"ב אינו מקיים מצוה זו בתכליתה.
וכן יתחייב לפי"ז במש"כ הפוסקים [שם] דבזה"ז יוצאים עצות כתיבת ס"ת גם בקנין חומשים, דזה הוא רק בקונה ממדפיס, משא"כ בקונה מבעה"ב, וכמבואר.
והנה אינו מבואר איפה מרומז חיוב כתיבת כל התורה בלשון את השירה, אשר לפי הפשטות קאי על שירת האזינו, והרמב"ם בפ"ז ה"ב מס"ת כתב וז"ל, מ"ע על כל איש ואיש לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו. שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, עכ"ל. והנה מש"כ לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא"א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא"כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו"ד סי' ע"ר.
אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקב"ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה"נ כן, וצע"ג.
ומה שנראה לומר בזה עפ"י המבואר בגיטין ס' א' ולפנינו בסמוך פסוק כ"ז דהתורה מגילה מגילה נתנה, כלומר כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ועוד פרשה היה כותבה עד שלבסוף ארבעים שנה כבר היו מוכנים כל הפרשיות, ולכן עתה כשבא לכתוב שירת האזינו ועם זה הודיעו הקב"ה שקרבו ימיו הוסיף לומר ועתה, כלומר עתה שכבר נגמרו כל פרשיות התורה, כתבו עוד, כלומר השלימו את שירת האזינו וכבר תהיה התורה בשלמותה ולמדה [את התורה] את בני ישראל, ולפי"ז ממילא מבואר שמעיקר המצוה לכתוב את כל התורה, ודו"ק. .
(סנהדרין כ"א ב') ולמדה וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר ולמדה את בני ישראל כזמוסב על מ"ש מקודם ראב"ע שחייב אדם ללמד לתלמידו ארבע פעמים ויליף בסמך לדבר יעו"ש, על זה אמר ר"ע דלא כן הוא, אלא דאין קצבה לדבר וחייב ללמדו עד שידע מה שלמד, דהכי כתיב ולמדה את בני ישראל והכא בודאי הכונה שידעו מה שילמדו דהלא תכלית הלמוד הוא קיום המצות ובהכרח לידע מה שילמדו כדי שידעו מה שיעשו, ולכן אין גבול וקצבה לדבר אלא אפילו מאה פעמים וכמ"ש בחגיגה ע' ב' אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד, ואמרו תנא מיני' ארבעים זמני, וכן אמרו בגמרא כאן ר' פרידא הו"ל תלמידא דהוי תנא ליה ארבע מאה זימני. .
(עירובין נ"ד ב') שימה בפיהם. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם כחכך משמע ליה לשון שימה שתהא סדורה, שיהא כל ענין מסודר במקומו ושעתו וכמו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומסדר והולך ענין ענין לבדו, וכן הפי' שימו לחם (פ' מקץ) שענינו עריכת וסידור השולחן וכדומה, וכאן עוד יותר מוכרח פי' זה, דאל"ה לא שייך בפיהם דהלא בדבר רוחני לא שייך שימה בפה, אבל כשהדבר ברור ומסודר אז יונח התואר בפה כמו פה מפיק מרגלית, פה קדוש, וכדומה. .
(שם שם) שימה בפיהם. אמר רב חסדא, אין התורה נקנית אלא בסימנים, שנאמר שימה בפיהם, אל תקרא שימה אלא סימנה כטכבר כתבנו בכ"מ בחיבורינו ומהם בספר זה בר"פ דברים מדרכי ותכונת חז"ל לעשות ציונים וסימנים ורמזים ואסמכתות בתורה לדינים ידועים ומקובלים, וטעם הדבר משום דבימיהם היו לומדים בע"פ משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות], לכן עשו ציונים וסימנים בתורה לזכור אותה ההלכה, כי כן הוא מטבע הזכרון כשיש איזה רמז וסימן לדבר זוכרים יותר את תכלית הענין הרמוז והמסומן, וזהו כונת מז"ל בכ"מ באמרם אל תקרא כך אלא כך, ואין כונתם בזה להוציא הקריאה מפשטה, אלא לעשות בקריאה זו סימן לדבר, וכה אמרו בשבת ק"ד א' עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ"א ב' אמרו ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמרי' בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וכן לשון הדרשה שלפנינו אין התורה נקנית אלא בסימנים, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל תורה שאין לה ענין ודוגמא וסימן ממקום אחר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, וכה מצינו כמה דינים וענינים שונים שסמכום חז"ל בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב'.
וכאן מסמיך זה גופא, מניין לנו לעשות סימנים בתורה לתכלית זו, ואמר כי הלשון שימה משמע כן, וג"כ ע"ד אל תקרא, כלומר אל תקרא שימה אלא סימנה, והיינו כי גם המלה סימן היא עברית כמש"כ בישעיה כ"ח ושעורה נסמן, וידוע דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות לפעמים, וס' וש' ממוצא אחד הן, ואות האחרונה מהשורש נופלת כרגיל בכ"מ, ומה שראו לנכון לתלות ענין זה בלשון זה הוא ג"כ משום דקשה להו באור הלשון שימה בפיהם עפ"י פשוטו שלא יונח בכלל פעל שימה על ענין רוחני ואצילי כמש"כ, ודו"ק. .
(שם שם) ושבע ודשן ופנה. היינו דאמרי אינשי מלי כריסי, זני בישי למלוי הכרס גורם לטאים רעים, כלומר אדם השבע ביותר בתפנוקים ובתענוגים בא לידי חטא ובעיטה וכמש"כ בפ' עקב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה', וכן בפ' האזינו וישמן ישורן ויבעט, ועיין מש"כ ר"פ דברים בפ' ודי זהב. .
(ברכות ל"ב א') והיה וגו'. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, אמר, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, וכי תקנה יש לו לאמפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ובזה תקנתן יותר קשה, וכבר כתבנו בבאור פי' זה לעיל בפ' י"ז יעו"ש וצרף לכאן. .
(חגיגה ה' א') כי לא תשכח. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה בישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים (עמוס ח') ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד לבעיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' תבא בפ' והפלא ה' את מכותך (כ"ח נ"ט) .
(שבת קל"ח ב') כי אתה תביא, הובא לעיל בפסוק ז'. לקח וגו'. א"ר יוחנן, תורה מגילה מגילה נתנה לגכשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן, ועיין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כתבו לכם. , ואע"פ דכתיב לקח את ספר התורה הזה – ההוא לבתר דאדבק לדר"ל אעפ"י דהלשון את ספר התורה משמע ספר אחד ולא הרבה ספרים ומגילות, אך לאחר שנדבקו ונתחברו המגילות כולם נעשו ספר אחד. ועיין מש"כ השייך לזה לעיל בפ' תצא בפסוק ספר כריתות (כ"ד א') אות כ"ד. .
(גיטין ס' א') מצד ארון. מצדו ולא בתוכו להופליגי ר' יהודה ור' מאיר בסדר הנוח זה, לדעת ר"י היה דף בולט מן הארון לחוץ ושם היה מונח ולדעת ר"מ הי' מונח מצד הלוחות בתוך הארון, ושניהם מדייקי הלשון מצד ארון ולא בתוך ארון. .
(ב"ב י"ד א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך